בת שבע למדור צעירים חסרי מנוח בראש 1
בת 18: אני נשואה כבר למעלה משנה, אך עדיין אין לי ילדים. לפני מספר חודשים בעלי יצא למלחמה ונשארתי לבדי בבית. יום אחד, התקלחתי על גג ביתי ממקום שידעתי שיכולים לראות אותי, אך היה זה יום חם ולקחתי את הסיכון.
למחרת הגיע אלי שליח מארמון המלך, ואמר לי שדוד מבקש ממני לבוא אליו.
לא ידעתי מה הוא רוצה ממני, מה לי ולמלך?
פחדתי שאולי זה קשור לבעלי ולמלחמה, ולא ידעתי למה לצפות.
כאשר הגעתי לדוד הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות, עם פירות ויין. הוא התחיל לגעת וללטף אותי. כששאלתי אותו מדוע הוא עושה זאת הוא ענה לי שראה אותי מתקלחת, ולבסוף הבנתי שהוא רוצה לשכב איתי. הייתי בדיוק בתקופת הביוץ וידעתי שיש סיכוי רב שאכנס להריון אם אשכב איתו, אך נעניתי לו. האפשרות של ילד מהמלך קרצה לי, חשבתי כיצד זה יכול להעלות את מעמדי וסמכתי עליו בתור מלך שלמרות נישואי, הוא יודע מה הוא עושה.
כעבור כמה שבועות גיליתי שאני בהריון והלכתי וסיפרתי לו על כך, כמובן שהיו לי חששות. הוא הגיב לבשורה בתדהמה, בכעס כבוש ובפחד. לאחר מספר ימים נודע לי שאוריה חזר מהמלחמה, לא ידעתי מה לעשות ופחדתי מהרגע שבו יגיע הביתה. אך להפתעתי המרובה הוא כלל לא הגיע, דבר זה רק הפחיד אותי יותר, לא הבנתי מה קורה וחוסר הודאות "הרג" אותי. אוריה חזר למלחמה מבלי לפגוש אותי בכלל, ובסוף הגיעה אלי הודעה על מותו. אני חושדת שדוד הוא זה שהרג אותו וסיפור המלחמה הוא רק כיסוי. אני מרגישה חרטה עמוקה ואשמה. אני יודעת שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. למרות שעכשיו עליתי במעמדי ואני גרה בארמון המלך אני עצובה וחלשה יותר מאי פעם. אני שרויה בדיכאון ובוכה ללא הפסקה. איני יודעת כיצד להתמודד עם המצב ואין לי למי לפנות. בבקשה עזרי לי!
נכתב ע"י טל ומגל
תשובה
השבמחקממה שכתבת לי אפשר להבין שעברה עלייך טראומה נוראית ואת מצויה כרגע בתקופה קשה. ניתן לראות שהבנת שהתנהגת בפזיזות ולא עצרת לחשוב מה את עושה ועכשיו את משלמת את המחיר על מעשייך. כפי שאמרת, לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור לכן כל שביכולתי לעשות הוא לייעץ לך איך לעבור את התקופה הקשה הניצבת בפנייך.
נשמע שאת מיואשת ואין לך הרבה כוח להתמודד ולקדם דברים בעצמך ואת רוצה שבדרך נס יקרה משהו שיעזור לך להתגבר על הרגשות. כדי לגרום לשינוי את צריכה רצון חזק והרבה כוחות נפש. אז הדבר הראשון שאני ממליצה לך, הוא קודם כל לקבוע לעצמך את תקופת האבל. מות בעלך, לא חשוב מאיזו סיבה הוא דבר עצוב וקשה. אני מתארת לעצמי שערכת שבעה, אך שבוע ימים הוא אף פעם לא תקופה מספקת בשביל להתאבל על יקירינו שאבדו. האבל הוא חלק מתהליך השיקום, הוא טבעי, ואת חייבת לקיים אותו למענך ולמען שפיותך. קביעה מדויקת של זמן האבל תעזור לך לצאת ממנו מאוחר יותר ולחזור לחיים רגילים. כאשר תקופת האבל תסתיים, מובן שאת לא אמורה לשכוח את מה שהיה וגם אם תרצי לא תצליחי. אך לאט, לאט השתדלי לאמץ גישה שבה, חוץ מהטראומה שעברה עליך, תסתכלי על מה שהיה גם כלקח לעתיד. בנוסף, תצטרכי להתחיל ללמוד להסתכל על חצי הכוס המלאה, תסתכלי על מה שיש ולא על מה שאין. אני לא מדברת רק על העלייה במעמדך ובאיכות חייך. אמצי לעצמך הרגל ובו בכל סוף יום תחשבי על משהו טוב אחד לפחות שקרה היום, בן אדם אחד לפחות שגרם לך לחייך היום, ומעשה אחד טוב שעשית היום. דברים אלו יחזירו לך את האמונה והאהבה העצמית שלך. ככל שהזמן יעבור, כבר לא תצטרכי את ההרגל הזה, המחשבות האלה יופיעו אצלך באופן טבעי. כל הדברים האלה אינם יכולים לגרום לך לשכוח מכל מה שהיה, אך הם יוכלו להקל עליך ולהחזיר את חייך למסלולם. בנוסף, מכיוון שהייעוץ פה הוא יעוץ המתבצע כחלק ממדור בעיתון ואיני יכולה לשאול אותך שאלות, להתעמק ולחקור יותר ממש שסיפרת לי אני ממליצה לך ללכת לפסיכולוג. לפסיכולוג אשר יראה אותך באופן קבוע ואישי יותר תהיה האפשרות להגיע לרבדים עמוקים יותר של המקרה וכיצד השפיע עליך, וכך גם יוכל לעזור לך יותר.
מקווה שעזרתי כמה שרק אפשר, ושהכול יסתדר בסוף
לי ראובני.
התגובה של לי ראובני נכתבה גם ע"י טל ומגל
השבמחק